הצוענים

העם הצועני מיוחד וזהה לעם היהודי מבחינת הנדודים.

לצוענים יש רוח חופשיה בגלל אורח החיים הפתוח - מה שיצר

אצלם תכונות מיסטיות.

 

אומרים שהצוענים הם שהביאו את תורת הטארוט ממצרים לאירופה.
jypsy  ו - egypt
 
צועני מכונה גם מי שמקצועו רקדן.
 
תיקשרו לי פעם שהיה לי גלגול של צועניה - גלגול קשה שבו הרגו אותי.... הייתי קוראת בכף יד...
 
אולי זו הסיבה שיש לי רתיעה מסויימת מקריאה בכף היד...

אגב, אני ממליצה לכם לצפות בסרטים - "שעת הצוענים" ו-"חתול לבן חתול שחור".

 

 

מתוך ויקפידיה :

צוענים הם עם נוודים שמוצאו המדויק אינו ידוע, אולם ההשערה הרווחת היא שמקורו בצפון מערב הודו.

 
 
ישנם שלושה מקורות לשם העברי: ראשית, בעבר סברו כי מוצא הצוענים הוא במצרים, וכך למשל השם באנגלית (Gypsy) פירושו "זה שבא ממצרים" (Egyptian), ובשם העברי ישנה רמיזה לעיר צוען שהייתה במצרים העתיקה. שנית, השם "צוענים" נשמע בדומה לכינוייַ‏ם בשפות אירופיות רבות (כך בגרמנית: "צִיגוֹיְנֵר", או ברוסית: "צִיגַן"). שלישית, הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו לג, כ: 'אהל בל יצען'), דבר המאפיין את הצוענים כעם הנודד ממקום למקום.

הצוענים עצמם מכנים עצמם "רומה" (Roma או Rroma ברבים, ו-Rom או Rrom ביחיד), וכינוי זה נחשב כיום לתקין פוליטית ומועדף על ציגוינר, ציגן ודומיהם, שמקורם כאמור לעיל מוטעה היסטורית ונחשב לעתים לבעל הקשר גזעני.

 

 

ראשוני הצוענים החלו להגר מערבה בסביבות המאה ה-11. למערב אירופה הגיעו במאה ה-15. הצוענים נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות הצוענים היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.

המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, בידור, עבודות מתכת וסחר בהמות. אמונות תפלות רבות ייחסו לצוענים יכולות על חושיות (כגון הסטריאוטיפ המפורסם של הצוענייה מגדת העתידות), ויש המייחסים את המצאת קלפי הטארוט להם.

החל משלהי המאה ה-15 הצוענים נתפסו בעיניי המקומיים בצורה שלילית, והם תוארו כגנבים, רמאים, בטלנים, עובדי אלילים, מזוהמים, בהמיים, מגלי עריות, גנבי ילדים ועוד. גילויי העוינות כלפי הצוענים מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות הלכו וגברו, עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפירי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. הצוענים שנתפסו הוגלו לקולוניות של כל מדינה ומדינה.

 

 

לא תמיד קוימו צווי הגירוש במלואם, ולכן לאורך השנים ניתנו כמה וכמה צווים. אף על פי כן, בסופו של דבר, במחצית המאה ה-18 נותרו צוענים בכל מדינות מערב אירופה, למעט בהולנד (אליה חזרו צוענים מרומניה במחצית המאה ה-19). הסיבות לכישלונם החלקי של צווי הגירוש נבעו מיכולת מוגבלת של השלטון המרכזי לאכוף את הצווים, מנטילת שוחד מצד כוחות השיטור, ומהזדקקות האוכלוסייה המקומית לצוענים. אלה האחרונים, על אף יחסם העוין כלפי הצוענים, נזקקו לשירותיהם המקצועיים, כגון נפחות.

מאמצע המאה ה-17 חל שינוי הדרגתי ביחס השלטונות כלפי הצוענים. ממדיניות גירוש, עברו השלטונות למדיניות של הטמעה. מדיניות זו הייתה קשוחה למדי, ובאוסטרו-הונגריה, לדוגמה, נאסר על הצוענים להינשא בינם לבין עצמם, נאסר עליהם לדבר בשפתם, לשמוע את המוזיקה שלהם ועוד. הצוענים סירבו למדיניות ההטעמה ורובם לא נטמעו.

שיא הרדיפות כנגד הצוענים התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הנאצים, על פי ההערכות, כ-400,000 צוענים במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן, ראו בערך השמדת הצוענים בשואה.

 

 

סרטו של אמיר קוסטוריצה מ-1989, "שעת הצוענים", מתבונן בחיי הצוענים וניצול ילדיהם באירופה המודרנית.

כיום חיים שבטי הצוענים בעולם כולו, בייחוד באירופה. רובם דוברים, פרט לשפת המקום, גם בשפה הרומאנית (אין קשר לשפתה של מדינת רומניה או לקבוצת הלשונות הלטיניות הקרויות גם כן רומאניות), שהיא שפה המקורבת לשפות ההודו-אירופיות.

בישראל, ובעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית (מזרח ירושלים, השומרון ועזה) חיה קהילה קטנה של צוענים מוסלמים דוברי ערבית ובעלי אזרחות ירדנית (הנקראים בפי הערבים נוואר (נוּ‏ר ביחיד) מילת גנאי שפירושה מלוכלך); מעמדם בישראל מוגדר כתושבי קבע ולאומם כערבים. הקהילה בישראל מונה כ-200 משפחות, רובם משכונת באב אל חוטה שבמזרח ירושלים, ליד שער האריות. בני הקהילה חיים בתת תנאים: רובם מובטלים וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי בלבד, אינם משכילים וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב. שיעור הילודה אצל הצוענים הישראליים הוא גבוה והם מתחתנים בגיל צעיר ובתוך הקהילה בלבד, לפעמים אף בתוך המשפחה, כדי לשמור על המעמדות והמבנה המסורתי ולכן חלק מהילדים הצוענים סובלים ממחלות תורשתיות, מומים ונכויות.

 

 

דמויות אנוש

בחזרה לדף הבית